תביטו באיש הזה / נוגה דקל

תביטו באיש הזה שבתמונה. תסתכלו בו טוב, תצרבו אותו בזיכרון. אולי כבר שמעתם עליו משהו, אולי ראיתם איזו ידיעה קצרה בעיתון או אפילו התעמקתם בסיפור כדי לנסות להבין על מה כל המהומה. האיש הזה, עוד לא בן שלושים, הוא קורבן של אונס והתעללות רגשית מתמשכת. האיש הזה, באקט של הגנה עצמית, הרג את אותו תוקף ואנס שלקח אותו למגרש חנייה בלילה, בשכונה בנתניה, לפני כמעט שבע שנים.
לאיש הזה קוראים יונתן היילו, והאיש הזה הוא פצע מדמם בלב החברה הישראלית.
אולי יבואו ימים שבהם יהיה ברור שאונס הוא מעשה חמור ושאין עליו מחילה. אולי יבואו ימים שבהם יהיה ברור שלקורבן של תקיפה מינית מותר להגן על גופו. אולי יבואו ימים בהם יהיה ברור שגבר יכול להיות קורבן של תקיפה מינית בדיוק כמו אישה. אולי יבואו ימים בהם לאתיופי וללבן יהיה דין אחד. ואז יביטו אחורה בבושה, ויחשבו על יונתן ימר היילו, שהשבוע נדחתה בקשת החנינה שלו.
עד שיבואו הימים האלה, אם יבואו, מדי יום ביומו אנחנו צריכים לחוות את הבושה הזאת. צעיר ממוצא אתיופי, קורבן אונס והתעללות, פנים של נער שמשלם את המחירים של תפיסות העולם המעוותות שחוגגות בחברה הישראלית. ובל נטעה- הקצין שאנס פקודות שלו ולא יישב בכלא אפילו יום אחד, הנשיא שאנס, הכפיש ושיקר וישוחרר מהכלא מוקדם מהצפוי- בלתי נפרדים מפרשת יונתן היילו. מוהלי הרבנות הראשית יראי השמיים שמתאמנים על תינוקות אתיופים, פשוט כי הם יכולים להכאיב ולפשל איתם מבלי לתת דין וחשבון, בלתי נפרדים מפרשת יונתן היילו. כמה החברה שחי בה האיש הזה חולה. ואיזה מחיר האיש הזה משלם על כך שהוא נפל בצד הלא נכון של החברה הזאת.
תסתכלו טוב טוב על האיש הזה. נשיא המדינה שלנו, שהוכיח בעבר כבר אומץ לב רב, גם הוא לא הביא את הסיפור הנורא הזה אל קיצו השבוע. תסתכלו עליו, על האיש שחי בחברה שבה האנס הוא קורבן האונס ולא הנאנס/ת. תסתכלו עליו, על האיש שחי במדינה שחוטאת יום יום ליוצאי אתיופיה, שהפכה אותם לאנשים שהמשטרה יכולה להכות, והמוהלים יכולים לחתוך, ושום דבר לא יקרה. על האיש שחי במדינה שבה מערכת הצדק שהייתה אמורה להגן עליו, מפנה יום יום עורף לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית אבל מרחמת על אלו שעשו בהם את הזוועה שאין לבטא במילים.
תסתכלו על יונתן היילו. יושב בתא המעצר, מקבל התקפי אפילפסיה, ממשיך לחלום על היום שבו ישתחרר מהכלא. האיש הזה אולי ישתקם בסוף. אולי גם לא. האיש הזה כבר ידע אכזבות וסבל בל יתוארו. אבל כל יום שהאיש הזה יושב בכלא, הוא יום שבו החברה הישראלית ממשיכה עם חטא נורא, עם מעשה עוון, עם פשע באדם שבגופו כבר בוצע הפשע הנורא ביותר. מה יהיה עם האיש הזה? אין לדעת. אבל אנחנו, כמו ששאל פעם אלתרמן, לאן נוליך את החרפה?

כותבת: נוגה דקל, מטה המאבק למען יונתן היילו

%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%95-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s