האטימות המזעזעת במשפט יונתן היילו | אורית קמיר, הארץ

פורסם במקור כאן: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2501597

הדרך הטובה ביותר לגבש דעה לגבי פסק הדין בעניינו של יונתן היילו היא פשוט להתבונן בו בעזרת שכל ישר ורגש אנוש; מה שנקרא אינטלגנציה רגשית, כולל אמפתיה. ורצוי שכל אלה יהיו מעוגנים במאה העשרים ואחת.

בפסק דין שניתן לפני כשנה, הורשע הנאשם יונתן היילו ברצח. בעדויות שנתן במשטרה סיפר הנאשם שהוא חנק והכה למוות את המנוח (ירון איילין) שסחט ממנו אלף שקלים באיומים. רק בעדויות מאוחרות יותר, בבית המשפט, העיד היילו שהמנוח אנס אותו פעמיים בעבר (אחת הפעמים כשבועיים לפני האירוע), הדביק לו כינוי גנאי משפיל שגרם לשכונה כולה ללעוג לו, וסחט ממנו כספים באיומים, כלומר – התעמר בו באכזריות תקופה ארוכה ודחק אותו למצב נפשי חרד ומעורער, שהתבטא גם בהחמרת התקפי האפילפסיה שלו. היילו היה בזמן המעשה בחור צעיר, מופנם ושקט שאופיין כחסר אונים, ואילו ירון היה עבריין שהורשע באונס ובסחיטה.

בית המשפט החליט להסתמך על העדויות הראשונות, כי הן בוודאי אותנטיות יותר ומחושבות פחות. לכן קבע בית המשפט ש"עובדות המקרה" הן ניסיון סחיטה של אלף שקלים מצד ירון, ובתגובה – התנפלות רצחנית של היילו על ירון, חניקה, הכאה באבן בראשו וגרימת מוות. על עובדות "רזות" אלה החיל בית המשפט בחינה מקצועית שגרתית של יסודות עבירת הרצח, כפי שהם מופיעים בנוסח המיושן והגרוע של חוק העונשין.

יונתן היילו בבית המשפט העליון, היום נועם מושקוביץ

האם היילו גרם בהתנהגותו למותו של המנוח? על כך אין חולק – התשובה חיובית. האם הוא פעל מתוך "החלטה" להמית? בית המשפט ענה בחיוב. האם היתה "הכנה" לפעולת ההמתה? כן, קבע בית המשפט: החניקה יכולה להיחשב "הכנה" לפני ההכאה למוות באבן.

ומכאן לבחינת אפשרויות ההפחתה בחומרת העבירה. האם היה כאן "קינטור", כלומר מעשה של המנוח שגרם לאובדן עשתונות של הנאשם? לא, קבע בית המשפט. למה לא? כי לא יכול להיות שדרישה לשלם אלף שקלים תגרום לתגובה רגשית ספונטנית חמורה כל כך: "התעמרות המנוח בנאשם ומעשי הסדום שתוארו על ידו הביאו, קרוב לוודאי, להעצמה הולכת וגוברת של רגשות הזעם והתסכול של הנאשם ואלה השפיעו על מצבו של הנאשם בליל הארוע, אך, כאמור, לא ניתן לראות בדרישתו הכספית והאיום של המנוח, אם לא יביא את הכסף, מעשה התגרות בעל כח ועוצמה עצמאיים".

זאת ועוד: על פי הפרשנות השיפוטית לדרישת הקינטור, אפילו אם הנאשם הספציפי, היילו, אכן איבד את עשתונותיו, עליו לשכנע את בית המשפט שגם "האדם הסביר" היה מאבד, בנסיבות המקרה, את עשתונותיו עד כדי הריגה. במקרה הנדון, קבע בית המשפט, "האדם הסביר", לו היה בנעליו של היילו, לא היה מאבד שליטה עד כדי אלימות רצחנית: "על אף שניתן להבין שהנאשם חש פחד במפגשו עם המנוח, עמדו בפניו מספר דרכים להתמודד עם הסיטואציה אליה נקלע ותחושתו הסובייקטיבית כי "אין מוצא" אינה עומדת במבחן האדם הסביר. בפני הנאשם עמדו מספר אפשרויות להתמודד עם התעמרות המנוח בו, שהעיקרית שבהן היא פנייה לרשויות ויש להניח ולצפות כי האדם הסביר היה בוחר בה".

ומה לגבי טענת ההגנה העצמית שהעלה היילו? בית המשפט קבע: "התשתית העובדתית הבסיסית הדרושה כדי שניתן יהיה להעלות טענה של "הגנה עצמית" אינה מתקיימת והיא תקיפה מוקדמת שלא כדין מצד הקורבן והרי הנאשם הפתיע את המנוח וחנק אותו, כשזה היה עם גבו אליו במרחק של כ- 2 מטר ביניהם".  ולבסוף, מה עם "הגנת כרמלה בוחבוט" (כלומר – התיקון שהוכנס כסעיף 300א(ג) לחוק העונשין)? כאן היתה מלאכת בית המשפט קלה, כי המדינה, התובעת, קיבלה את טענת ההגנה, ובית המשפט אישר את הסכמת הצדדים כי "מעשי הנאשם בוצעו כשהנאשם היה נתון במצוקה נפשית קשה עקב ההתעללות החמורה של המנוח בו". משמעות הדבר היא כי מתוך התחשבות במצבו הנפשי הקשה ניתן להשית עליו עונש מופחת.

המדינה התובעת דרשה להשית על היילו שלושים שנות מאסר. בית המשפט קבע כי "ההתעמרויות של המנוח בנאשם, הפחד שהטיל עליו, העובדה כי המנוח מצא בנאשם 'טרף קל' למעלליו, מהווים נסיבה בעלת משקל לקולה", ולכן לא הטיל עליו שלושים שנות מאסר – אלא עשרים.

קשה להישאר רגועים למקרא "הליך הצדק" הזה, שהוא מפגן של אטימות, נוקשות, וניתוק מן השכל הישר והרגש האנושי – שלא לומר ממושכלות יסוד שהפכו כבר מזמן לנחלת הכלל – אפילו "האדם הסביר" — בכל הקשור בפגיעות מיניות ובקורבנות.

שורש כל רע הוא הנוסח המיושן והפתלתל של עבירת הרצח בחוק העונשין, שעליו נוספו, עם הדורות, פרשנויות שיפוטיות ארכאיות ולפעמים פשוט גרועות של מערכת המשפט. די להזכיר שטענת הקינטור המופיעה בסעיף החוק נועדה במקורה להגן על גברים נשואים התופסים את נשותיהם תוך כדי ניאוף, נתקפים חמת זעם, מאבדים שליטה עצמית, והורגים את הנואף (ו/או את האישה). באנגליה של המאה ה-17 (שם נולדה טענת הקינטור), ואחר כך בארצות הברית בראשית המאה העשרים ובישראל בראשית המאה ה-21, היה רצון להגן על "גברים סבירים" כאלה מפני אישומים ברצח, וטענת הקינטור היתה האמצעי המשפטי לשרת מטרה זו. אז מה הפלא שסחטנותו של המנוח לא מתיישבת לשופטים עם "קינטור" כזה? גם "הגנה עצמית" הובנתה עבור גברים "סבירים" במצבי אלימות "סבירים", כלומר – גברים שווים בחוסנם הגופני והנפשי הנקלעים לתגרות של בתי מרזח שיוצאות מכלל שליטה. קל לראות שמצבו של יונתן היילו לא מתאים למגירה הזו.

אבל נוסח החוק שאבד עליו הכלח הוא רק שורש הרע; פריו המורעל הוא ההצמדות השיפוטית הנוקשה וחסרת המעוף לגזע העץ, כלומר להלכה השיפוטית שהתבססה על סמך לשון החוק. התעקשותו של בית המשפט שאם היילו לא סיפר מיד על התקיפות המיניות שסבל מידי המנוח – אז זוהי בודאי בדיה, ושאילו היה "סביר" היה מדווח לרשויות על קורבנותו המינית במקום להתנפל על התוקף – בלתי נתפשת ומקוממת.  ממש כמו הקביעה השיפוטית שקורבן האונס המבועת "החליט" להרוג בדעה צלולה ומתוך הבנה של משמעות מעשהו; שחנק האנס הסחטן היה "הכנה" להכאתו באבן. כמה עיוורון ואטימות צריך כדי לקבוע שלא יתכן שהדרישה לאלף שקלים דחפה את היילו לאבדן עשתונות, וש"האדם הסביר" בנעליו לא היה מתקנטר עד כדי התפרצות  אלימה. כמה ניתוק צריך כדי לשלוח אותו למאסר של עשרים שנה.

בית המשפט מתעקש להתנהל כאילו אין בעולם כבר עשרות שנים ספרות – מקצועית ועממית – על טראומות ופוסט-טראומות של נפגעי תקיפות מיניות; על תחושות הבושה, האשמה, החרדה, הכאב שאין לו סוף, הניכור, הבדידות. על אובדן הביטחון, האמון והתקווה של קרבנות. כאילו איננו יודעים שנער חסר ביטחון שעבר תקיפות מיניות, השפלה ולעג, עלול באופן "סביר" לחלוטין לא לפנות לרשויות, לאבד שליטה עצמית נוכח התגרות (אפילו מרומזת) של התוקפן, ולא להתייחס בעדותו במשטרה לקורבנותו המינית, שהוא מנסה להסתיר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s