מהגטו האתיופי לכלא האתיופי | אפרת ירדאי

מחר, יתקיים המשפט של יונתן היילו בבית המשפט העליון. על היילו נכתב כבר כאן ובמקומות אחרים. הסוגיה המרכזית סביבה נסוב הדיון הציבורי היא של האשמת הקורבן. ביקרו את המערכת המשפטית על שהיא אינה מסוגלות להכיל את הידע המחקרי שנצבר על התעללות מינית. אי-מסוגלות זאת התבטאה בסוגי השאלות שהוצגו לפני היילו כפי שהדגימו פעילים בסרטון. שאלות שמצפות מהיילו להתנהג כמו אותו "אדם סביר" דמיוני בשעה שכבר הוכח שאנשים שעברו התעללות מינית לא יכולים להגיב בצורה שהיינו מצפים מאנשים אחרים.

סוגיה אחרת שנידונה בעקיפין היא היותו של היילו, צעיר ממוצא אתיופי, ללא מעטפת משפחתית חזקה, שהסתובב בין פנימיות ועבודות מזדמנות. הגורמים האלה משפיעים לא רק על איך שהשופטים תופסים את יונתן אלא גם על איך שיונתן מציג ומייצג את עצמו. יונתן היילו בשונה מיניב פיירובוסקין – שזוכה לאחרונה מדריסת האצניות האתיופיות בלטה רדיט וביטאו נגיסט – לא יכול להיות מוגדר כ"נבון", "אינטליגנטי" ו"ערכי". קודם כל רואים את היילו – האתיופי השפוף שמתיישב היטב עם הסטריאוטיפ האתיופי. יונתן היילו הוא לפני הכל טרף קל.

האם העובדה שהיילו אינו רהוט אמורה להוות גורם משפיע בגזר הדין? לא. אבל היא כן משפיעה –  נרצה או לא. ההתגייסות של הפעילים לטובת היילו היא לא דבר של מה בכך והיא נובעת בדיוק בגלל החסך הזה וההבנה שלהיילו אין רשת חברתית ואין דודה עורכת דין או איזה חבר עיתונאי כמו שיש להרבה אנשים ששייכים למעמד מסוים, שבישראל הוא גם צבע מסוים.

להיילו, שאין לו עבר פלילי למרות המצוקה שחי בה, אין הפריבילגיה לשמוע מהשופטים משהו כמו: לאור העבר הנקי שלו יש להקל בעונשו ולתת לו הזדמנות להשתקם. היילו נכנס לסטטיסטיקה שלא יכולה לטעות למרות שהוא אולי החריג בשכונה שלו, שניסה בכל כוחו להימנע מחבורות הרחוב. כפי שהעיד וקיווה  – הסחיטות יסתיימו בשלב מסוים והוא יוכל להמשיך בחייו.

הטענה של בית המשפט היא שמאדם שעובר התעללות ממושכת כל כך מצופה לפנות למשטרה. אבל למה שיונתן היילו יפנה למשטרה אם המשטרה היא האויב הגדול של השכונה הזאת? ואני שואלת מדוע שיונתן היילו יתלונן במקום שזרק את יוסף סלמסה אזוק מחוץ לתחנת המשטרה? האם זה היה קורה לילד אשכנזי? חד משמעית – לא.

עו"ד מיקי פורן התובע מטעם המדינה טען ש "כשמדובר ברצח אי אפשר להתחשב בעניין התרבותי. לא יכול להיות שדינו של רוצח אתיופי יהיה שונה מדינו של רוצח רוסי, אשכנזי, מזרחי או בדואי. כל אדם שהיה עומד במצב שלו היה שרוי במצוקה. זה לא משנה אם הוא גדל בשכונת עוני או בשכונת יוקרה". הבעיה היא שזה לא עניין תרבותי אלא גזעי, ושמיעוטים בישראל מקבלים יחס מפלה מהרשויות. למשל: כשעוברת ניידת משטרה ליד אח שלי הוא מוודא שיש עליו תעודה מזהה, ככה ליתר ביטחון, שכן הוא לא שווה בפני החוק ויש לו יותר סיכוי להיקרא הצדה על ידי שוטר ומשם עד למעצר הדרך קצרה. למה בית המשפט לא שואל שאלות כמו: מדוע נערים אתיופים מתרגלים כיצד להתמודד עם שוטרים למקרה שהם יגיעו? היילו הוא לא האדם הסביר כי המשטרה והרשויות לא מתייחסות אליו כאל האדם הסביר ולא רק אליו. אתיופים רבים מדי לא יפנו לרשויות כי הן פשוט לא רואות בהם אזרחים מן השורה.

כל כמה זמן קורה שאחרי מסיבה מתפתחת קטטה במועדון אתיופי, ואנשים מזעיקים משטרה, המשטרה מגיעה ומפזרת את האנשים ובאופן טבעי אנשים נסים על נפשם. במקרים כאלה, המשטרה עוצרת את הראשון שתפסה מבין הרצים ותיקים נפתחים על כלום. על כך שהם לא הסגירו את האשם בקטטה. זה ההיגיון.

שוטרים למשל לא טורחים להודיע להורים כשנער נעצר. רק אחרי שחולבים את המידע –  הם יאפשרו לנער להתקשר להורים. מיותר לציין שהורים אתיופים לא יפנו למח"ש, ובצדק –  ע"ע סלמסה.

נכחתי בהפגנות רבות, הגעתי גם להפגנה בקריית מלאכי ב-2012 כשבבניין אחד החליטו לא להשכיר דירות לאתיופים. חסמנו את הכביש של צומת קסטינה ובפעם ראשונה בחיי שמעתי את ה"צעקה" אמצעי לפיזור הפגנות שהשתמשו בו לראשונה מחוץ לבילעין בשנת 2011 סמוך למחסום קלנדיה. שאלתי את חברי האקטיביסטים (הלא-אתיופים) אם הם נתקלו בדבר הזה והם אמרו שלא. שאלתי את אותה שאלה במשך שנתיים וכלום – אף אחד מחברי האקטביסטים לא שמע את ה"צעקה" הזה מעולם. והנה, בשנת 2012 בקריית מלאכי הפגנה אתיופית לחלוטין משתמשים ב"צעקה"- האם זה נחשב לשווים בפני החוק?

דוגמה נוספת לחוסר השוויון בפני הרשויות: עולים חדשים מאתיופיה (בלבד!) לא מקבלים שירותים מהעירייה שבה הם מתגוררים אלא מגלגלים אותם לאיזה אגף שמטפל בענייני אתיופים או למוקד קליטה ולהיפך, נדיר למצוא יוצאי אתיופיה שנותנים שירותים לציבור הכללי שאינו יוצא אתיופיה. המפגש של הרשויות עם יוצאי אתיופיה הוא מפגש שכל מה שמתרחש בו הוא אימות של כל מה שהסמכות הבירוקרטית חושבת על אתיופים. כל מה שלמדנו וקראנו וראינו בחדשות.

הסמכות הביורוקרטית, בין אם מדובר בעובדת סוציאלית, מכבי אש, שופט או שוטר, לא רואה מהות אלא דימוי. היא רואה ילד שנושא את כל הסטריאוטיפ השחור: עבריין, מסכן, נחשל, שזהו מעשה אחד מתוך וודאי מעשי עבריינות אחרים שעשה. מה כבר אפשר לחשוב על ילד כמו יונתן היילו? החזות שלו היא מלכודת לשיפוט אובייקטיבי ונקי.

יונתן היילו הולך לשבת בכלא עם אנשים מאוד דומים לו (40% מהאסירים בכלא "אופק" הם יוצאי אתיופיה בשעה שיוצאי אתיופיה מהווים רק 2% מהאוכלוסיה הכללית!), בטח אפילו כמה מהשכונה שלו, וימשיך במסלול שסללה לו מדינת ישראל, מהגטו האתיופי לכלא האתיופי. הסיפור כאן הוא כבר לא עניין של ראיות אלא של הגב הכלכלי שאין ליונתן, היכולת הרטורית שגם לא ממש קיימת במקרה הזה ויכולת העמידה של יונתן מול השאלות שהוצבו בפניו בחדר החקירות ובבית המשפט. סביר להניח שאם המדינה הייתה רואה בו קורבן של מדיניות מפלה ממושכת היא הייתה שופטת אחרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s