ד"ר שמעון אזולאי: "אמת אחת בוקעת מתוך השאיפה לצדק וקורעת את מסך החוק – יונתן היילו איננו רוצח"

ד"ר שמעון אזולאי

ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך

"פילוסופיה (של הצדק) לשבת:
יש בנו שאיפה פנימית לסדר מוסרי של העולם. היא מתפרצת בכל פעם שאנחנו נתקלים באי-צדק. אפילו בדבר פעוט. אתה מגלה שהרוכל רימה אותך, ואתה מסנן: "שיהיה לו לתרופות". אין כאן נקמנות, אלא שאיפה לסדר מוסרי. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" עדיין לא עבר מן העולם. אמנם, יש מי שהתייאש והכריע שעדיף לאמן את עצמך להיות רשע. אבל יש מי שעדיין נאחז בסיכוי התיאורטי, הקלוש, לסדר וניצוץ מוסרי בעולם בו משגשג הרשע.
ואתה רוצה להאמין שזו השאיפה של מערכת המשפט. לפעמים זה קורה, אבל לפעמים היא עוטפת את עצמה במושגי מושגים וסעיפי סעיפים, ולרגעים נדמה שהצדק הטבעי התחמק ונעלם ממנה. כמו המקרה מכמיר הלב של יונתן היילו, צעיר משכונה בנתניה – זירת הסיפור.

כל מי שגדל בשכונה מכיר את זה. יש לך תהליך חניכה סמוי שמביא אותך לשערי הגבריות. כשאתה קטן, אתה מה שמכונה "שפוט" של הגדולים – "לך לקנות לי סיגריות", "לך להביא את הכדור". מתישהו, אתה מתחיל ל"השפיט" בעצמך. הכול תמיד עטוף באלימות קלה ובאווירת סתלבט על כל חולשה. זה חלק מהמשחק. זה תהליך שאין בו יעוץ ואין בו שיתוף. פנייה לכל סמכות – משטרה, הורים, מורים או עובדת סוציאלית, היא מחוץ לתחום. המוצא לכל מצוקה הוא בעצמך בלבד – לטוב ולרע. ברגע מסוים אתה עושה את הקפיצה הנדרשת לאוטונומיות. אבל יש את אלו שהקפיצה הזו לא מתרחשת אצלם. אין בהם את היכולת לחלץ את עצמם. כך התעצבה תודעתו נטולת האפשרויות של יונתן היילו.

ובאותה שכונה מתגורר גם ירון איילין, עבריין פתולוגי שכבר אנס ילדה בת שתיים-עשרה, ושאין בו את ההוד והדר שעוד אפשר לייחס לחלק מאלו שחצו את קו החוק. ירון מתעלל באופן שיטתי ביונתן. הוא אונס אותו מספר פעמים, משפיל אותו ללא הפסק, לוקח ממנו כסף ומכריח אותו להשיג לו כסף. והנה, יום אחד יושב יונתן ושותה קצת, ירון מגיע ומצווה עליו לארגן לו כסף, אלף שקלים. סכום עצום שרק מי שחי בתרבות של עוני מבין מהו עוצמת היאוש שהמחשבה עליו יוצרת. הם הולכים הצידה, וירון מתחיל להשמיע הערות מיניות שמרמזות על אונס צפוי נוסף. והנה, רגע של הזדמנות וחולשה, ירון משתין ומפנה אליו את הגב. ואחרי שנים של אימה, של חוסר מפלט, של "שפוט" פתולוגי מבועת, אולי בהשפעת האלכוהול, יונתן עושה את הקפיצה הנדרשת לאוטונומיות – הוא מסתער על ירון ומתחיל לחנוק אותו. תוך כדי מעשה הוא מבין את משמעות הקפיצה, הוא מבין שמעכשיו זה הוא או ירון – לא משטרה, לא הורים, לא מורים ולא עובדת סוציאלית. הטרגדיה בלתי נמנעת – אמוק של שנים מסתיים במותו של ירון.

המקרה מגיע לבית המשפט. ובסופו של דבר פוסקים השופטים – רצח. יונתן היילו רוצח. לא הריגה, לא הגנה עצמית, לא קינטור. עשרים שנה. כל התודעה של יונתן נמחקת ומתנקזת לניתוח פורמלי של כוונה וביצוע. שנים של התעללות ואימה שמייצרות תודעה נטולת אפשרויות, נמחקות ברשת המושגית של בית המשפט. כל מה שהוא רואה זה "אדם הרג אדם" בהווה מקוטע ובלתי ממשי. הוא לא מצליח לראות את יונתן הורג את ירון. הוא לא מצליח לראות את ערימת הדימויים שנוצרה בתודעה של יונתן במשך שנים, שלטה בו ושיתקה אותו. אותה ערימה של דימויים שמשתקת קורבנות של אונס ללא צורך בהפעלה של כוח פיסי. בית המשפט לא מבין את התודעה האנושית שנפרשת מן העבר אל העתיד ובטח לא מבין את השכונה.

אין אצל יונתן ניקיון מוסרי או חוקי. קדושת החיים מהדהדת ברקע ולא עלינו מוטל לתקן כל עוול. אילו הייתה ביונתן נקמנות וניסיון קר לסדר מוסרי, הייתי נרתע ממנו. אבל מה שיש כאן זו טרגדיה שנודף ממנה אובדן מוסרי, כמו כל מקרה שנמצא על קצה החיים. אמת אחת בוקעת מתוך השאיפה לצדק וקורעת את מסך החוק – יונתן היילו איננו רוצח.

זה סיפור קטן לכאורה, על איש קטן שנעלם בתוך ים העוולות המדומות והממשיות שמקיפות אותנו, אבל הוא מקפל בתוכו את עצם האפשרות לצדק ולמעט פשר בכאוס המוסרי. יש לבית המשפט העליון הזדמנות להחזיר את הפשר. להיות ישר זה לא רק לפעול על פי החוקים, את זה עושה גם אבן שמצייתת לחוקי הגרביטציה. להיות ישר זה גם להיות בעל היכולת להביט מעבר לרשת החוקים הפורמלית והמוגבלת, ולראות את הזעקה לסדר מוסרי."

פורסם ב-07.11.14 (לפוסט המקורי)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s